בעודי שואל את אחת השאלות, אולי העתיקות והעמוקות בחיי האדם, בכל שכבות הגיל, התקופה או ההזמן, בהיותו מכל מין, גזע, צבע,,דת או דעת, השתייכות פוליטית,לאום ,אומה ועוד אין ספור הפרדות שאי פעם יכל היה יצור אנושי להמציא, כדי להיות שונה בריאות הדומות לו או לה על פני האדמות... אני תוהה מה חש אותו משורר שאי שם בהיסטוריה אנושית , ניסה כמוני, לעלות תהיותיו על הכתובים? סביר להניח שמעולם לא אוכל לדעת זאת, מפאת הבדלי המציאות בה כל אחת התקיים ויתקיים בעתיד. מה שבטוח, שלא חשוב מתי מישהו תהה או יתהה בקשר לערך החיים, הוא או היא יוכלו למצוא דבר מה להזדהות איתו בין מילות השיר:
האם כלל לחיים יש ערך?
מה חשיבות של בן אדם?
מול חולשותיו קורה הוא ברך,
ליד פחדיו קולו נדם...
בוכה הוא עם בוא השלכת,
עם פרוץ אביב הופך ללץ.
חוכמה אותו כלל לא מושכת,
כמו כל דבר, אשר נוצץ.
ידיו כושלות מול התועלת,
רגליו מול המעמסה...
אחריותו אינה מוטלת
בכל דבר אשר עשה.
שכלו רודף את בצע כסף,
אושר שיקרי וחמקמק.
היכן אותו מטמון נכסף...
או שמה כל זה מפוברק?
אהבתו כמו מצב רוח,
הבטחותיו- קרני הצבי.
אם לעמול, מרבה לנוח,
האם תוצרת זה מביא?
הבטחותיו כמו השלג,
הן נמסות ביום פדיון.
על הבריא הוא מלגלג,
עם חוד לשון כמו פגיון.
בצחוק פוצח, הפרוע,
אם בכאב אוחז הזר...
אכזריותו בדם טבוע,
אם בכוחו הוא הדבר...
אך יש גם רגע בו נינוח...
העת בה נחה דעתו.
תיקווה אז מתחילה לפרוח...
לאהבה שתרפאו.
אולי בכל זאת הגחלת,
אשר בגוף אדם טמונה,
שלום לנפש מייחלת,
שמחת חיים, היא מתנה.
